ננסי שניידר (חד פעמי). עצמי, באדיבות המצולמים
צילום: עצמי, באדיבות המצולמים

"פורטיס אמר מה זה, גבר בן 60? ניסו בכל דרך לפגוע בי"

ננסי שניידר יצאה מהארון בסבנטיז, אבל רק לפני שש שנים באודישן לאקס פקטור, היא חוותה טראנסופוביה קשה. האם משהו בגישה שלנו לטרנסים באמת משתנה, או שאירוע ספיר ברמן היה מופע ראווה בלבד?

היציאה מהארון של ספיר ברמן, שופטת הכדורגל הטרנסית הראשונה בישראל, התקבלה בחיבוק גדול מצד התקשורת הישראלית, מאיגוד השופטים וגם מצד נתח יפה מהעם. הצעד הזה מרגש לא רק בפני עצמו, אבל מתבקש לתהות איך היה מתקבל צעד כזה לפני עשר, עשרים, שלושים שנה ויותר, לעומת העשור האחרון. ננסי שניידר, שיצאה מהארון בשנות ה-70, מספרת איך זה הרגיש.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

*כל הסיפורים בכתבה אושרו על ידי המרואיינות לאחר שנכתבו*

עוד בוואלה!

מי את בכלל? התינוק שלך בכל מקרה יקבל את שם המשפחה של האבא

לכתבה המלאה

"אני מאוד מאוד רוחנית, בדרגה מאוד גבוהה, ולזה אנשים לא רוצים להתייחס" - זו תגובתה של ננסי שניידר, 65, מעצבת האופנה ומחלוצות הטרנסיות בישראל, לשאלתי "איך היית רוצה שאציג אותך?". הפתיחה הזו לא באמת מפתיעה. מי שקראה ראיונות קודמים עם שניידר, יודעת שמדובר באחת האושיות הססגוניות ויוצאות הדופן בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל. הראיון הולך לאן שהיא בוחרת לקחת אותו, והשאלות הן בגדר המלצה. "אני בירכתי אנשים שלא הביאו ילדים והביאו ילדים, אנשים שהשתגעו נהיו נורמלים", היא מספרת, ומסייגת מיד: "זו לא אני, זה הקדוש ברוך הוא ואני הצינור שדרכו עוברות הברכות".

היא נולדה בחיפה בשנת '55, שם הכירה את גילה גולשטיין, מי שתהפוך לימים לחברתה ולקולגה הכי צמודה שלה. אבל לזה יש עוד זמן. בינתיים, כשהיא בת תשע בלבד, נופלת על שניידר ההכרה שהיא הולכת "לעשות את הניתוח", בהשראת דיווחים שקראה בעיתונים על הופעותיה של האמנית הצרפתיה קוקסינל. ההורים, היא אומרת, קיבלו את זהותה בהשלמה ואהבה, למעט מקרה אחד גורלי ששינה את מהלך חייה.

זה קרה בגיל בגיל 15, כשאביה מצא מזוודה קטנה שבה שמרה שניידר בגדים נשיים ואיפור. "הוא כעס", נזכרת שניידר. "אמר לאמא שלי, 'אצלה פורים זה לא פעם בשנה, אצלה פורים זה כל יום'". זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה אביה של שניידר הרים עליה יד. עכשיו זה נראה לה שולי ורחוק, אבל באותו הזמן שניידר הנסערת והפגועה מחליטה לעזוב לתל אביב. מתחת לזה, היא גם פשוט שבעה מהעיר הקטנה למידותיה. "לא היה יותר מה לעשות שם", היא מודה. "רוב האקשן היה בתל אביב".

תוך זמן קצר הקימה עם גולדשטיין את "פצצות המין", להקת הדראג הראשונה בישראל. הלהקה זכתה להצלחה גדולה ונדדה ברחבי הארץ, אך מינן האמיתי של המופיעות היה בגדר הפתעה לצופים. "בסוף המופע היינו מורידות את הפאה והחזייה, והבינו שלא מדובר בנשים אמיתיות", לדברי שניידר.

מהסיפור הקטן הזה של שניידר, עולות כמה תהיות. שניידר משתמשת לסירוגין במילים "דראג" ו"טרנס", אף שהמשמעויות שלהן נפרדות לחלוטין. אי אז בשנות ה-70 המוקדמות אפשר שההגדרות היו נזילות יותר, ואולי גם לשניידר היה נוח יותר ככה, בזהותה הפלואידית. אם מתאים לאנשים לחשוב עליה כאישה, שיחשבו. אם הם רואים בה גבר בתחפושת, גם זה בסדר - העיקר שכולם שמחים ומרוצים. גם באלמנט הסרת הפאה והחזיה יש משהו צורם לאוזן המודרנית. רבות מהטרנסיות המודרניות, כדברי עמית צוק, מעדיפות להתרחק ממחוזות קרקסיים לטובת נרמול של זהותן. אפשר שזוהי פריוולגיה ששמורה להן, על רקע תקופה מסוימת באקלים מסוים.

אין ספק ששניידר וחברותיה סללו את דרכן באומץ ותשוקה רבה. ועדיין, קשה שלא לתהות האם היו יכולות בכלל לעשות את זה אחרת, בזמנים ההם; האם התאפשר לנשים כמותן להשתלב במקצועות אחרים, והאם היו שורדות את עולם הבידור אלמלא הציבו את זהותן המינית במרכז הבמה. נראה שבחברה הישראלית הקשוחה והמחוספסת, ההומור העצמי היה הרכב הממוגן שהוביל אותן בבטחה מהופעה להופעה. על שופטת כדורגל טרנסית-מוצהרת, למשל, אפשר היה רק לחלום.

בגיל 18 עברה שניידר לבלגיה למשך שנתיים, ושם הופיעה לצד גולדשטיין במועדון "מאדאם מרטור". שנה לאחר מכן עברה את הניתוח לשינוי מין. בגיל 20 שבה לישראל, כשהיא מוכנה לחדש את הקשר עם אביה. מי שקישרה ביניהם הייתה אחותה של שניידר, שעדכנה את אביהן באשר לטוטאל-לוק הנשי של בתו, והזמינה אותו לפגוש אותה. "רוצה - תבוא, לא רוצה - לא תבוא", מצטטת שניידר. בדיעבד, היא יודעת שאביה תמיד הבין ואהב אותה. "אולי זה היה לו שוק, אני צריכה גם להבין אותו", היא אומרת. "כבר עשיתי לו פדיחה אחת לפני זה, כשהלכנו לפרוץ חנות פאות בתל אביב וישבתי שלושה חודשים בבית סוהר בגלל זה".

סליחה… מה?
"אני, גילה (גולדשטיין), יעל (לביא) ושלוש בנות נוספות רצינו פאות, רצינו להיות נשים ולא היה כסף. הפיאות היו מאוד יקרות".

שניידר הייתה נשואה שלוש פעמים. היא התגרשה בפעם האחרונה ב-2013, אז המשיכה לחיות עם הפרוד שלה בשוויץ עד 2017, ולאחר מכן חזרה לישראל. אהבותיה והרפתקאותיה לקחו אותה גם לאיסטנבול, אמסטרדם, הולנד, איטליה ועוד - אבל בשוויץ, היא מספרת, חוותה את היחס הסובלני והנעים ביותר.

"בן הזוג שלי היה צעיר ממני בשבע שנים, וההורים שלו מאוד אהבו אותי", היא מספרת. "אמרו לי, 'את עושה את הבן שלנו מאושר'. מה שאת לא תראי אצל היהודים, לא מעניין אותם שהבן יהיה מאושר. מעניין אותם שהאישה תהיה צעירה יותר ממנו, ויש המון גזענות. השוויצרים ליברלים, הם לא נכנסים לך לחיים תוך 5 דקות כמו שהישראלים נוטים לעשות".

למרות כל זה היא חזרה לארץ, וגרה היום בדירה גדולה ומעוצבת בטעם באזור כיכר דיזנגוף. "אחרי שזה נגמר עם בעלי, כבר לא היה לי מה לעשות שם", היא מודה. "נהיה משעמם". השקפות העולם שלה בלגיות, אולי, אבל הטמפרמנט - ישראלי לגמרי. כמו שאומרים פה בפרובינציה שלנו, אין לה עצם בלשון, וכך יוצא שהיא מתאוננת על ישראל באופן ישראלי מאוד: "עם ישראלים, כשאת נכנסת למיטה זה בלי גומי, וישר 'תתני את התחת', סליחה שאני אומרת. זה דברים שאני לא מכירה מחו"ל".

גם על התקשורת הישראלית יש לה בטן מלאה. בעיניה, יחסה לטרנסים וטרנסיות כלל לא השתפר - נהפוך הוא. כדוגמה היא מזכירה את הופעתה באקס פקטור לפני כשש שנים, שהותירה לה זיכרון מר. בהתחלה, הכל נראה מבטיח. "ידעתי שלא אנצח באקס פקטור או אגיע כל כך רחוק", היא מבהירה. "ידעתי שאני גימיק, אבל גם שאנשים יאהבו אותי, ובאמת אהבו". כשראתה את הפרק ברשת, נפלו פניה. "כתבו 'ננסי שניידר - גבר או אישה', מה שבמדינה מתוקנת אסור!", היא מוחה. "יש לי ניירות שאני אישה, שקיבלתי אותם מהמדינה! במדינה מתוקנת יכולתי לתבוע אותם. זה לא פגע בי, אבל זה פגע בחֶברה. זה גרם לי להגיד, 'וואו, באיזו חברה פגועה אנחנו חיים'. אחרי שסיימתי להופיע, בווידאו שומעים שפורטיס אומר, 'מה, זה גבר בן 60?'. הם ניסו בכל דרך לפגוע בי ולהוריד אותי".

ספגת פעם אלימות פיזית ברחוב?
"לא, אבל אני יודעת שעל גילה וזלמן שושי היו זורקים אבנים. למזלי היה לי את המראה שלי. פעם, אם היית מוכיחה שאת יודעת להיות אישה היו מקבלים אותך ואוהבים. אני ליידי, אז אין פה מה לדבר. תמיד הייתי לידי, מילדות, אז העריכו אותי. היה לי גם תמיד מזל, עד היום, שגברים מאוד מאוד אהבו אותי. זה מזל גדול ולא מובן מאליו, לא לכל טרנסית ולא לכל אישה".

שלוש מרואיינות שונות ציינו לאורך הכתבה שהמראה שלהן שמר עליהן מטרנספוביה. שלושתן כנראה הצליחו להוכיח שהן "יודעות להיות אישה", כדבריה של שניידר. לכאורה, נראה שהקלפים שיחקו לטובתן, אך מתחת להצהרה הזו יש גם מסר קשה: שעדיין, גם היום, נשים טרנסיות צריכות להוכיח את הנשיות שלהן, להילחם עליה, לזכות בה. אולי לכן מעטות כל כך מוכנות לדבר בגלוי על הטרנספורמציה שלהן, כפי שציינה עמית צוק. אחרי שעבדת קשה כל כך לזכות בזהות שלך, את לא רוצה לסכן אותה, גם לא בשם המאבק על הנורמליזציה.

יותר מזה, חלקן נמנעות מהשיח הפומבי בדיוק מתוך שאיפה לנירמול. מבחינתן, נירמול טרנסים וטרנסיות יתחיל כשנפסיק "לעשות מזה עניין". ואפשר שזה באמת השלב הבא בתהליך שלנו - להפסיק לדבר על טרנסים וטרנסיות כתופעה מטלטלת. מצד שני, אלמלא אותן נשים ש"עושות מזה עניין", השלב הבא לעולם לא היה מתאפשר. לאור הסערה סביב ספיר ברמן, נראה שליציאות מתוקשרות מהארון עדיין יש חשיבות גדולה, במיוחד בשטחים שעדיין לא נכבשו על ידי נשים.

קשה לומר איפה נמצאת היום החברה הישראלית ביחסה לטרנסים וטרנסיות. היחס תלוי פרספקטיבה, תרבות, חינוך ועוד מגוון משתנים שמייחדים כל סיפור וסיפור. החיבוק התקשורתי שקיבלה ספיר עשוי לסמן התפתחות בכיוון חיובי, לעבר סובלנות, קבלה ורגישות גבוהה יותר כלפי שכמותה, אך הדרך עוד ארוכה. במגרשי הכדורגל, למשל, אין ספק שנותר לנו עוד הרבה ללמוד על רוח ספורטיבית, שיח מכבד וסובלנות לכלל המגדרים והמגזרים. מי יודע, אולי השופטת ספיר ברמן היא צעד ראשון בדרך לשם. הזמן יגיד את שלו.

  • סקס
  • טראנס
  • נשים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully