קורין גדעון. אינסטגרם קורין גדעון, צילום מסך
צילום: אינסטגרם קורין גדעון, צילום מסך

ועכשיו באנגלית, עלק: שליחתנו קורין גדעון מדווחת מהרצפה

שלושה חודשים אחרי "חלון-גייט", הגיע הפוסט הדרמטי של קורין גדעון מחדר המדרגות - יחפה ובוכה עם התינוקת בזרועותיה, בזמן שישראל סופגת אש ורקטות. אך אבוי במקום הזדהות הפוסט הזה עורר בעיקר ציניות ועצבים. עדי דנטס מנסה להבין מתי כולן התחילו לבכות בסטורי

איך אני אוהבת את קורין גדעון. באמת - האישה הזאת כל כך מלאה בעצמה שזה פשוט תענוג. אפילו השם שלה. קורין, שנכתב האנגלית CORRINA, שזה האיות ההזוי ביותר שראיתי בחיי - גורם לכולם לעצור לרגע ולגלגל עיניים. בלי קשר להתחזקות והמשפחה הדתית, ומצד שני צילומים בהלבשה תחתונה, ובל נשכח גם את חלון-גייט, ואת המשפט האלמותי "ואני עוד קורין גדעון". עלק.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

בדרך כלל כשהאישה הזאת מעלה עוד פוסט טרחני ודומע על כך שהיא בוכה מהחיסונים של הבת שלה (שאת הפנים שלה היא לא מראה לעולם, כמובן - הכי חלק מהפאסאדה) ושואלת על הדרך אם היא צריכה בוטוקס כי אם כבר פוסט - אז למה שלא ירימו לה, כל מה שאני עושה זה לשגר את אותו פוסט לחברה או שתיים יחד עם אימוג'י מגלגל עיניים ומתקדמת. אבל הפעם - מודה שלא יכולתי להתמודד.

עוד בוואלה!

אחרי לילה של טילים גל גדות שותקת, וכן- זו זכותה המלאה

לכתבה המלאה

קורין, ממש כמו כל מדינת ישראל, עברה השבוע את אחד הלילות הקשים והמפחידים בחייה. אזעקה אחרי אזעקה, פיצוץ אחרי פיצוץ ושטף חדשותי שמרגיש כאילו נקלענו אל תוך סרט אפוקליפטי. כולנו רעדנו מפחד - ואלו מאיתנו שהחזיקו ילדים בידיים ניסו ככל הנראה להסתיר את מבטי האימה ולנסות לחייך, כדי שהאנרגיה המפוחדת לא תעבור הלאה.

גם קורין נבהלה - האזעקה הראשונה תפסה אותה לבד, ללא בעלה, בבניין ללא ממ"ד, וכאמא אין דבר מפחיד יותר מלהבין שאין לך שום דרך להגן על התינוקת שלך.

הפוסט שלה היה באמת נוגע. הסיפור על כך שהיא רצה למקלט, שהיא פחדה, ויצאה מהבית ללא כפכפים או טלפון, והאימה שעטפה אותה גרמו לי להצטמרר ובאמת לחוות איתה את הכאב.

רק דבר אחד לא הבנתי. (בעצם שניים) כבר חוזרת לזה.

איך באותו רגע מופרע שבו היא עומדת בחדר המדרגות, מוקפת שכנים מפוחדים, לבד, יחפה, ללא בעלה, עם דמעות בעיניים ואימה בלב - היא עצרה הכל כדי להצטלם? וזה גם לא הטלפון שלה הרי, כי היא אמרה שיצאה ללא טלפון...

אני מניחה שהשכנים, מפוחדים לא פחות ממנה, לא טפחו לה בעדינות על הכתף באמצע האזעקה ואמרו לה "ואת עוד קורין גדעון - בואי נצלם אותך רגע". עם כל הכבוד שבין רגעי הפחד של האזעקות כולנו מציצים בטלפונים ומצלמים, אף אחד לא באמת יבקש מאמא בוכה שתצטלם שניה, נכון?

אז איך נוצר מצב שבו היא יושבת על רצפה עם דמעות בעיניים, אדם זר שולף מכשיר טלפון והיא זוכה בתמונה בה היא חצי מחייכת חצי בוכה למצלמה?

ובכלל - מישהו יכול להסביר לי את תופעת ה"תראו אני בוכה/ מפוחדת/ כואבת באינטרנט" הזו שתוקפת אותנו יותר ויותר לאחרונה? מורן אטיאס יושבת באל איי ומעלה IGTV באורך 7 דקות בו היא בוכה ומדברת על הקונפליקט, ובוא לא ננתחיל לדבר בכלל על הסלבס שמעלים את הילדים המפוחדים שלהם.

זו תופעה שהתחילה מזמן - אירה דולפין חטפה קורונה והעלתה פוסט שבו היא בוכה ואומרת "הגרוע מכל קרה", שר פיטנס מתמוטטת מול המצלמות כי נדחה לה אירוע (אחרי שהיא הייתה על סף מוות, כן? כאילו, אנשים שמנצחים את המוות לא אמורים להרגיע אחרים ולהסביר להם על פרופורציות?) וליהיא גרינר מייבבת בסטורי בזמן שהיא מדברת בצורה הכי רהוטה ששמעתי אותה מדברת מימיי, מה שלגמרי גורם לי לחשוב שהיא לא רק כתבה את נאום ההתנצלות הזה, אלא צילמה לפחות שלושה טייקים עם דמעות ונזלת.

נכון, כולנו חיים עם מצלמה שמוברגת לנו ליד ולא מעריכים אף רגע אלא אם הוא מצולם. זה חלק מהחיים שלנו, מקובל לגמרי שאנשים מרגישים בנוח לחשוף את הטוב ואת הרע בחייהם ואפילו מקבלת את העובדה שכשאנשים חושפים קשיים - הם נותנים כוח ואומץ לאחרים, גורמים לאלו שצופים בהם להרגיש פחות לבד. ואם אנחנו מרטשים את הרגעים היפים ביותר שלנו, אז ברור שגם הרגעים הקשים יכולים לזכות לטיפול מפולטר. היי, אני אפילו מבינה את המשוואה של כאב תמורת עוקבים (סתם, זה לא העוקבים, זה האינגייג'מנט). הכל ברור - ועדיין.

משהו בבימוי של הכאב גורם לי לאי נוחות. הפוסטים המעוצבים שמנציחים רגעים של סבל בצורה כל כך נוצצת ומדויקת גורמים לי להרגיש כאילו עובדים עלי. ומצד שני, לפעמים זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, אולי כי כשאני חווה כאב אני מנסה לשחות דרכו הכי מהר שאפשר עם עיניים עצומות - לחוות כמה שפחות ממנו כדי להיות כבר בצד השני. העצירה הזו, ההשתכשכות בתוך ביצת הרגשות השליליים, גורמת לי להרגיש לא בסדר רק כי אני בסך הכל די בסדר .

הרי בתוך הממ"ד הרגשתי חרא, ופחדתי, אבל לא נפלתי אל תהומות של יגון, ואם עשיתי טעות שבא לי להתנצל עליה, ארים טלפון ואתנצל במקרה הטוב, או אכתוב וואטסאפ במקרה הרע, ולא אתלבש, אעשה פן, אעמיד חצובה, אמשח מסקרה כדי שהדמעות יצטלמו טוב יותר ואז אפצח במונולוג של 12 דקות. האם זה אומר שאני פחות מפחדת או מתנצלת מהן?

השאלה כאן היא האם אנחנו באמת צריכים את הכאב המוגזם והמעוצב הזה - האם הוא גורם לנו להרגיש פחות לבד או להיפך, להתכווץ באי נוחות מול המסך, או, שבעצם השאלה הנכונה יותר במקרה הזה היא האם גם אני צריכה, כמו קורין גדעון בסוף הפוסט שלה, לבקש גם שמישהו יתרגם את ההתנצלות שלי לאנגלית. כי בואו, גם אני לא במצב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully